הלב שם
אתה פה, אבל הלב שם. זאת התחושה שמלווה כרגע כל ישראלי שנמצא בתפוצות. התחושה שמשהו גדול ונורא קורה במדינה שלך ואתה לא שם כדי לחוות את אותו דבר. התחושה שכל החברים והמשפחה שלך כרגע במקלטים או בבסיסים צבאיים כדי להגן על המדינה שלך, שכל מי שאתה מכיר נמצא על הרגליים ותורם מה שהוא יכול, אם זה כסף או אוכל או אירוח למי שצריך, ואתה לא נמצא שם לתת את החלק שלך. התחושה שבזמן שאתה מעודכן 24 שעות ביממה על החדשות, כל מי שסביבך בכלל לא מודע, לא דואג ולא חושש על הבית שלו ועל העם שלו. מבחינתו זה יום רגיל בקליפורניה.
ואתה נמצא כרגע בארה”ב, 7,300 מייל מהם, מנסה להמשיך את השגרה שלך. מנסה להמשיך בעבודה המדהימה, בטיולים, בחוויות ובדברים שעושים לך טוב. מנסה להיות “דמות השינשין”, המצחיק והכיפי ושכולם חברים שלו. אבל בפועל זה יושב עליך, אתה לא שם, הידיים עובדות אבל הראש לא מפסיק לחשוב על מה שקורה, חושב על איך אפשר לעשות אחרת, איך אני יכול לתרום ואיך אני יכול לעזור גם מפה.
העבודה שלנו, דווקא בתקופה הזאת ודווקא בימים האלה היא מהחשובות שיצא לנו לעשות בחיים שלנו. כשהשנאה כלפי הבית שלך גוברת, כשהאלימות נמצאת יום יום סביבנו, פה המקום שלנו להראות באמת מי אנחנו. לייצג ולהסביר את ישראל באור הטוב שלה, לתת לילדים האלה בסיס וידע להתמודד עם מה שקורה ועם מה שהם חווים סביבם.
התפקיד שלנו בכל המוסדות הוא להראות את היופי של המדינה שלנו, את העזרה ההדדית, את האחדות ואת התקווה שנמצאת אצל כולם. להראות את מה שהחדשות לעולם לא יצליחו להעביר, ולהוכיח לאנשים הנכונים שמה שהם חושבים שונה ב-180 מעלות מהמציאות.
ודווקא עכשיו כשאנחנו מתקרבים ליום ה-20 למלחמה, צריך להזכיר ולזכור שזאת לא שגרה, שמשהו גדול עדיין קורה ושעם ישראל עדיין נמצא במציאות קשה וכואבת. כשהעולם ימשיך הלאה אנחנו נהיה פה, השינשינים בכל רחבי העולם, נדאג לדבר על זה ולספר את הסיפור שעדיין מתחולל בבית שלנו.
כי הלב תמיד נמצא בבית.
The heart is there.
You are here, but your heart is there.
This is the feeling that every Israeli in the diaspora is feeling right now. The feeling that something big and terrible is happening in your country, in your home, and you are not there to help. The feeling that all your friends and family are currently in shelters or military bases protecting your country, that everyone you know does not stop helping with what they can, whether it’s knowing money or food or hospitality to those in need, and you’re not there to do your part. The feeling that while you are updated 24 hours a day on the news, everyone around you is not aware, and not as concerned or afraid for their home and their people. For them it’s a normal day in California.
And here you are currently in the US, 7,300 miles from them, continuing your routine. Trying to continue your amazing work, go on trips, experiencing and doing things that make you feel good. Trying to be the “shinshin character”, the funny and the fun one and everyone’s friend. But you are not there; your hands work, but the head can’t stop thinking about what is happening. “How can I do things differently? “How can I contribute?” “How can I help from here as well?” are the thoughts that plague you, non stop.
Our work as educators for the State of Israel, precisely in this period and precisely in these days, is one of the most important things we will ever get to do in our lives. When the hatred towards your home and your people increases, when violence is around us every day, more than ever it is our responsibility to really show who we are, as Medinat Yisrael, as Am Yisrael. To represent and explain Israel as we know it, to give these children the tools and knowledge to deal with what is happening and what they are experiencing around them.
Our role in all institutions is to show the beauty of our country, the mutual help, the unity and the hope that is found in everyone. To show what the news will never be able to convey, and to prove to those misled by misinformation and disinformation that what they think is 180 degrees different from reality.
And precisely now while we are approaching the 20th day of the war, we need to remind and remember that none of this is normal, that something big is still happening and that the people of Israel are still in a difficult and painful reality. When the world moves on we will be here, Shinshinim all over the world, still talking about it and telling the story that is still occurring in our home.
Because the heart is always there.
Am Yisrael Chai.
